נושה "חרוץ" ויתרונותיו בהליכי חדלות פירעון

בעידן שבו הליכי חדלות פירעון הפכו לשכיחים, גוברת חשיבותה של מעורבות אקטיבית מצד נושים לאורך ההליך. נושה שטרח ופעל במסגרת ההליך – המכונה "נושה חרוץ" או "נושה פעיל" – עשוי ליהנות מיתרונות מסוימים על פני יתר הנושים. במאמר זה נעמוד על עקרונות החוק הרלוונטיים, ונסקור כיצד פסיקת בתי המשפט העניקה הכרה ותמרוץ להתנהלות כזו, תוך שמירה על האיזון העדין בין עקרון השוויון לבין תגמול נושה ״חרוץ״.

מסגרת חוקית: חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018

עם כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (להלן: "החוק") בספטמבר 2019, בוטלו הפקודות הישנות – דוגמת פקודת פשיטת רגל וההסדרים שהיו קיימים בחוק החברות– והוסדרה מערכת אחת כוללת להליכי חדלות פירעון של יחידים ותאגידים. החוק נועד לאזן בין שלושה יעדים מרכזיים:

1. שיקום כלכלי של החייב;

2. השאת החוב שייפרע לנושים;

3. שילוב מחדש של החייב היחיד בפעילות הכלכלית.

   
   

חדלות פירעון, כהגדרתה בחוק, הינה מצב כלכלי לפיו החייב אינו יכול לפרוע את חובותיו במועד או כאשר סך התחייבויותיו עולה על שווי נכסיו. מרגע פתיחת ההליך, מתנהלים היחסים בין החייב לבין כלל נושיו תחת פיקוח משפטי ומרוכז, ותוך מניעת גבייה פרטנית.

עקרון השוויון בין נושים – כלל יסוד עם חריגים מצומצמים

בבסיס דיני הנשייה עומד עקרון השוויון, המעוגן בסעיף 232 לחוק (ובמקביל – סעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם–1980). כלל זה קובע כי כל הנושים באותה דרגת קדימות ייפרעו בשיעור שווה, בהתאם לגובה חובם. סעיף 231 לחוק מעגן את עקרון העדיפות, אשר מסדיר את סדרי הפירעון בין דרגות נשייה שונות (למשל – נושים מובטחים, נושים בדין קדימה וכו').

על שמירת עקרונות אלה חזרה הפסיקה לא אחת, תוך הדגשה כי חריגה מעקרון השוויון מחייבת הצדקה ברורה. כך, נאסר על נושים לפעול לגבייה פרטנית או לנקוט מהלכים עצמיים, כאשר תפקיד הגבייה והחלוקה מופקד בידי בעל תפקיד מטעם בית המשפט.

לצד זאת, החוק והפסיקה מכירים במספר חריגים לכלל השוויון – וביניהם הכרה בתגמול עבור נושה חרוץ.

תגמול לנושה חרוץ – איזון ראוי בין תרומה פרטית לתועלת כללית

בפסק הדין רע"א 8038/20 ב.ר.ן יזמות והשקעות בע"מ נ' חיים ומשה מנגד בע"מ (בפירוק) (פורסם 26.1.21), נדונה האפשרות להעניק תוספת תגמול לנושה שפעל באופן עצמאי ובאמצעות השקעת משאבים לאיתור נכסים והגדלת קופת הנשייה.

בית המשפט העליון הדגיש כי ללא תמרוץ כזה, עלול גם נושה פעיל "להיבלע בתרדמת נשייתית" – קרי, לוותר על יוזמה מחשש שמא פועלו יועיל לכלל הנושים, אך לא לו עצמו. לפיכך נקבע כי בנסיבות מסוימות, ניתן לסטות מכלל השוויון לשם תגמול נושה שפעל ביוזמתו ותרם ממשית להליך.

מהם הקריטריונים להכרה בנושה כ"חרוץ"?

לצורך קבלת תוספת תגמול, נדרש לבחון את נסיבות המקרה לפי שורה של שיקולים שנקבעו בפסיקה. בין היתר:

• היקף ההשקעה והעבודה שנדרש להן הנושה;

• התרומה הממשית לקופת הנשייה;

• היחס בין התרומה לסכום הכולל העומד לחלוקה;

• האם פעלו גם נושים אחרים;

• תפקוד בעל התפקיד;

• קיומו של אישור מראש מהנאמן;

• היעדר מניעים פסולים ואמצעים בלתי כשרים.

  
  

כך נקבע גם במסגרת פש"ר (מחוזי ת"א) 2196/08 סנדרס נ' עו"ד יניב אינסל (פורסם 25.2.2016), שם פירט בית המשפט המחוזי את אמות המידה הרלוונטיות לקביעת גובה התגמול.

עוד הובהר כי אין מדובר ברשימה סגורה – כל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות, כאשר תכלית ההכרה בתגמול היא לא רק תגמול לנושה פעלתן אלא גם עידוד יתר הנושים לנקוט גישה אקטיבית – ובכך למנוע את תופעת "הטרמפיסטים" (Free Riders), הנהנים מהליך שבו לא השקיעו דבר.

המסגרת הנורמטיבית: סעיף הסל להרחבת סמכות בית המשפט

בעבר נעזרו בתי המשפט בסעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל כמקור גמיש ליצירת פתרונות דיוניים בהליכי חדלות פירעון. כיום ממלא תפקיד זה סעיף 279(א) לחוק – סעיף סל המאפשר לבית המשפט להכריע בשאלות שונות העולות בהליך, ובכלל זה – שאלת תגמול לנושה חרוץ.

סיכום

למרות חשיבותו של עקרון השוויון בין נושים, מכירה הפסיקה בכך שבמקרים מוצדקים ניתן להעדיף נושה שפעל בצורה יזומה ותרם ממשית להליך חדלות הפירעון. מתן תגמול לנושה חרוץ אינו סטייה בלתי מוצדקת – אלא כלי לאיזון בין עקרונות משפטיים לבין יעילות כלכלית, כאשר הדבר נעשה תחת פיקוח והקפדה על אמות מידה שנקבעו בפסיקה.

עם זאת, יש לזכור כי כל מקרה ייבחן לגופו, וכי נושה המבקש לפעול באופן עצמאי צריך להבטיח כי פועלו ייעשה בתיאום עם בעל התפקיד ובאמצעים ראויים בלבד.